<h1>יבמות ל"ט ע"ב</h1>
<h2>דף יג.</h2>
תשובת רבינו תם זכרו לעולם הבא קטן [המגילה] מהכיל אשר עם לבבי מדוע לא העמדתם את הדבר על בוריו. כי על ידי היה מעשה מאתים זקוקים רצו ליתן בייבום ולא רציתי לעבור על דברי חכמים. כי מאה זקוקים מחצת כסף כתובתי מחלתי הכל לשם שמים. ואלה ראיותי סתמי המשניות, ורב ושמואל ורבי יוחנן ותלמוד ירושלמי. ופר"ח בכתובות וביבמות פרק החולץ כוונה על מצות ייבום קודם לחליצה וקאמר אפילו כשקודמות כדרבי יוסי בתלמוד ירושלמי, ואפרשנו בסמוך אין כופין. תדע דהכי הוא דהא אמר רבי יוחנן באע"פ [כתובות ס"ד ע"א] תבע לחלוץ נזקקין לו לייבם אין נזקקין לו. בהחולץ [יבמות ל"ט ע"א] חליצת גדול וביאת קטן, חליצת גדול עדיפא מביאת קטן, אמתכוין לשם מצוה, וכולה שמעתא דהחולץ דרב ור' יוחנן אמתכוין לשם מצוה ואסתמיה דקרא. ודשמואל באע"פ [כתובות ס"ד ע"א] ופר"ח פירשו סוגיא דשמעתא כדשמואל סלקא. והיינו פיסקא דפר"ח. אבל בהחולץ לא פסק כרבנן, אלא [כתב] והשתא קיימא לן כרבה דאוקמה למתניתא כרבנן דאמרי על איזה דרך שכנסה קיים מצות ייבום. ולא פסק אלא לאסור הכונס לשם נוי וכן אנו מורין. אך לא פסק כרבנן אלא כרבה וחזרו לומר לסמוך עליהם כמו שנעשה מעשה. דאפילו אבא שאול לא אמר קודמת [ודאי] אלא וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. לפיכך פסקינן אנו ורבינו חננאל על איזה דרך שכנסה קיים מצות יבום. אבל לכונסה לכתחילה אוסר רבינו חננאל ותבין מתוך לשונו מפרק אע"פ.
ועוד רבה לא אמר אפילו תימא רבנן לדחות דברי רב יצחק בר אבדימי. אפילו אליבא דאבא שאול היה יכול לפרש. דרבה לא אמר אלא רצה כונסה רצה חולץ ת"ל יבמה יבא עליה מצוה, דפשטיה דקרא מקדים מצות יבום למצות חליצה ובמתכוין לשם מצוה. ועל כרחך רבה לא בא לסתור אלא דאיסור נוי וממון ליתיה בברייתא. וסתמא דהילכתא כדמפרש רב יצחק בר אבדימי. דהא קאי רבינא עליה וקא בעי סתמא דתלמודא [יבמות מ' ע"א] אלא אחלוט ומצה דקאמר למאי הילכתא. אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וכגון דאפייה בתנור משום פירכא פסחים. ופשיטא דלנוי ולממון אסור איסור תורה כדפרישית. אבל אפוקי לא מפקינן כדפירש רבינו חננאל וכל בעלי הוראה אלא קיים מצות יבום דאין אדם יודע מה בלב חבירו. כדאמרינן [קידושין מ"ט ע"ב] על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו בדעתו. הרי מתלמוד שלנו.
תלמוד ירושלמי. בשמעתא קמייתא דיבמות [פ"א ה"א] מוקי רב הונא כאבא שאול. ואתיא כרבי יוסי בן חלפתא דרבי יוסי בן חלפתא ייבם אשת אחיו וכו'. הרי מעשה רב. הא דפריך בכל כתבי הקודש [שבת קי"ח ע"ב] ורבי יוסי מצות עונה לא קיים, ומשני בעל ושנה דרך סדין ומצות עונה דרך סדין בעל משום ועונתה לא יגרע. ובעינן בכלל כונס לשם מצוה דליכא נוי.
בר קפרא, דפריך תלמודא בפרק בית שמאי [יבמות ק"ט ע"א] מי שרי מיאון לכתחילה והתני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה, מן המיאונין. ואי לית הילכתא כותיה בחליצה, מאי פריך סתמא דתלמודא [מן] ב"ש דלית הילכתא כותיה במיאונין, והאמרינן פרק המקדש [קידושין מ"ב ע"א] נערה אין קטנה לא דאמר רב יהודה אמר רב [אסור לאדם] שיקדש את בתו עד שתגדל וכו'. ואם אינה ממאנת וגדלה הרי [זה] כמקדש בתו קטנה. אלא להכי תקון רבנן נישואי אחיה ואמה בקטנה הואיל ויכולה למאן. אלא בכולהו [הלכתא] כבר קפרא. וליכא למימר חדא מתרתי שני לה מיאון מצוה. עד כאן דברי רבינו תם זכרו לחיי עולם.
ואני הסודר בעניות דעתי (אפילו) [אכתוב] הנראה בעיני. תנן התם בפרק ראשון דמסכת בכורות [י"ג ע"א] מצות יבום קודם למצות חליצה. וכי כתיב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וחלצה, דומיא דקתני התם אם לא תפדה פטר חמור בשה וערפתו, מצות פדייה קודמת לעריפה. וכן מצות יעידה קודמת למצות פדיה. וכן מצות גאולה באדון קודמת לכל דכתיב ואם לא יגאל באלה ונמכר בערך. וכל המצות הללו קודם הוא עיקר. ואם לא קיים העיקר בעל כרחו זקוק הוא לחליצה כדי להתירה. דומיא דגט באשת איש שאינה מצוה אלא להתירה לעלמא. הילכך אמר רשב"ל בפרק כיצד אשת אחיו [יבמות כ"א ע"א], חליצה במקום יבום לאו כלום היא. וכן פטר חמור אם לא קיים פדייתו בשה והפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו [בכורות י' ע"ב]. וכן מצות יעידה והפדה מגרע פדיונה או תביא סימנין יפסידוהו. וכן הבעלים שהקדישוהו קדושה שבהן היכן הלכה אם לא בגאולה, אם זוכין הבעלים גואלין ומוסיפין חומש [ערכין כ"ז ע"א]. והעלאת החומש היא המצוה. ואם אין גואל אין בידם מצוה במה שאחרים גואלין.
וכשם שכל אלו הראשון מצוה והשני טפל, כך מצות יבום עיקר לדברי הכל. ואם לא יחפוץ בייבום כיון דבדידיה תלא רחמנא אין כופין. ואע"פ שלדברי הכל היבום מצוה, אפילו הכי אם לא נתכוין לשם מצוה אלא לשם ביאה בעלמא, כגון לאשתו קנה ואפילו לאבא שאול. מיהו בהא פליגי, אבא שאול [סובר] אע"ג דנתכוין לאשתו לא אמרינן וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, כשנתכוין לשם נוי או לשם ממון או לשם דבר אחר, כיון שע(י)קר דעתו מקיום המצוה להקים שם לאחיו הרי זה כאילו פוגע בערוה כיון שבמזיד מנתק המצוה מדעתו. מיהו מודה אבא שאול שקנאה [והרי היא] כאשתו לכל דבר. ורבנן סברי כיון דמרבינן [יבמות נ"ד ע"א] ביאת יבם בין שוגג בין במזיד לשם זנות דקנה, ש"מ דקרא לאו באיסורא קא מיירי. דאם בביאה לשם זנות שייך פגיעת ערוה היאך יתיר הכתוב ביאה זו לכתחילה. דהא כיון דלמצוה נפקא לן מואם לא יחפוץ האיש לקחת וחלצה. ואם כן יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד. וכתיב יבוא עליה לכתחילה. הילכך באיזה ענין שכנסה קיים מצות יבום, [מצות יבום] קודם חליצה ואפילו לשם נוי ולשם ממון כדמוכח בהחולץ
